הסדרה המקורית

5-6 — אחד מפתיחי הסדרה המקורית המוקדמים ביותר, משנת 1967.

במהלך תקופת השידור בת חמישים השנה (נכון ל-2013) של דוקטור הו, היא התחלקה לתקופות רבות. אחת מהתקופות הרחבות ביותר בהיסטוריה של התוכנית, היא הסדרה המקורית. הסדרה המקורית, או הקלאסית, היא התקופה המקורית בה שודרה התוכנית, החל מהעונה הראשונה ביותר שלה בשנת 1963 עד ביטולה בשנת 1989.

ניתן לעיתים לייחס גם את סרט הטלוויזיה משנת 1996 לסדרה המקורית, אולם נושא זה שנוי במחלוקת.

תקופה זו של הסדרה היא משמעותית באופן קיצוני לכל המשך הסדרה, באופן צפוי. במשך עשרים ושש שנות שידורה, הסדרה המקורית הציגה עשרות מפלצות ואויבים שיהיו משמעותיים להמשך הסדרה כמעט כמו הדמות הראשית שלה. היא כללה מאות פרקים ואלפי דמויות, ומאחורי הקלעים, גם כמה מאות אנשי הפקה, כולל כותבים, במאים ומפיקים.

היסטוריה[]

מקור[]

הקרדיט על יצירת התכנית בשנת 1963 ניתן מאז ומתמיד למספר אנשים, אך הבולט ואף המקובל ביותר מהם הוא המפיק סידני ניומן, שיצר גם מספר אספקטים בולטים בתכנית, כמו הטארדיס ודמותו הבסיסית של הדוקטור. דמויות בולטות נוספות שתרמו להרכבת הפאזל שנקרא 'דוקטור הו' כוללות את ראש מחלקת הדרמה דונאלד ווילסון, הכותב סי. אי. וובר, עורך התסריט דייויד ווייטייקר ומפיקת התכנית הראשונה, וריטי למברט, שהייתה האישה הראשונה בהיסטוריית ה-BBC שהחזיקה בתפקיד כה חשוב (עשרות שנים לאחר מכן, דיאלוג בפרק טבע האדם מהסדרה המחודשת יקדיש מחווה ליצירת הסדרה בידיה של למברט, כאשר הדוקטור העשירי, תחת ההסוואה של בן האדם ג'ון סמית, יציג את הוריו כסידני ווריטי).

שני משתתפים בולטים ב'ילודת' התכנית היו אנתוני קובורן ווואריס חוסיין, הכותב והבמאי, בהתאמה, של הסיפור הראשון של הסיפור, ילדה לא ארצית, ששודר ב-23 בנובמבר 1963. הגרסה המשודרת של הפרק הייתה למעשה הגרסה השנייה שצולמה; גרסה מוקדמת יותר (שמכונה "פרק הפיילוט" בפי המעריצים) הוקלטה מספר שבועות קודם לכן, אך נדחתה ממספר סיבות. מנהלי ה-BBC הסכימו להפיק גרסה נוספת לפרק. הפרק הראשון שודר יום אחד לאחר ההתנקשות בחייו של נשיא ארצות הברית ג'ון פ. קנדי, והרשת נאלצה לשדרו שוב שבוע לאחר מכן, בעקבות הפרעות באספקת החשמל בכל רחבי אנגליה ביום השידור המקורי.

צוות השחקנים הראשונים בהחלט של "דוקטור הו", יחד עם המפיקה וריטי למברט.

שני אנשים נוספים שחשובים ביצירת האווירה בתכנית הם המלחינים רון גריינר ודליה דרבישייר. גריינר הלחין את הבסיס ל'מנגינת הנושא של דוקטור הו', ודרבישייר, יחד עם הסדנא הרדיופונית של ה-BBC, הפכה אותה ליצירת אומנות חלוצית של מוזיקה אלקטרונית. מספר שינויים נעשו בשיר הנושא, אך המנגינה הבסיסית נשארה איתנה בכל חמישים השנים של דוקטור הו. שום מנגינה חלופית לא שומשה בכתוביות הפתיחה של הסדרה מעולם, מה שהופך את מנגינת הנושא הזאת לשיר הנושא הוותיק ביותר בהיסטוריית הטלוויזיה.

הפרק הראשון ששודר, ילדה לא ארצית, הציג את התגלמותו הראשונה של הדוקטור, שגולם בידי וויליאם הארטנל. לצדו, שיחקו וויליאם ראסל (שהיה ידוע ברחבי העולם על הופעתו בסדרת האקשן הרפתקאותיו של סר לנסלוט) וג'קלין היל כאיאן צ'סטרטון וברברה רייט, בהתאמה, וקרול אן פורד, בתור נכדתו של הדוקטור, סוזן פורמן. הרביעיה תייצג את צוות הבסיס של הסדרה לאורך עונתה הראשונה, ובחלק מעונתה השנייה.

הדאלקים[]

Daleks201 — הדאלקים מקיפים את הדוקטור הראשון ואיאן צ'סטרטון - וכובשים את לב הקהל הבריטי.

לאחר שהפרק הראשון הציג את צוות התוכנית ואת העומד להתרחש בה, שלושת הפרקים הנותרים של ילדה לא ארצית סקרו עלילה צנועה, ובה קבוצה של אנשי מערות בזמנים הפרהיסטוריים. התוכנית החלה לבנות את מעמדה כסדרת מדע בדיוני בסיפור השני, הדאלקים, מאת טרי ניישן. הוא הציג את הדאלקים, האויבים החוזרים המזוהים ביותר עם הסדרה. הסדרה החלה למשוך אחריה אחוזי צפייה גבוהים עם הסיפור הזה, מה שגרם לפריצת ה"דאלקמאניה" ברחבי הממלכה המאוחדת, שהובילה ליצירת צעצועים בדמותם של הדאלקים, כתיבת הספר הראשון המבוסס על הסדרה, דוקטור הו וההרפתקאה המסעירה עם הדאלקים, העיבוד הקולנועי של ד"ר הו והדאלקים, ופרקי המשך רבים, החל מפלישת הדאלקים לכדור הארץ.

שינויים מוקדמים בצוות[]

פלישת הדאלקים לכדור הארץ היה בולט גם בכך שהציג את שינוי הצוות הראשון בסדרה. קרול אן פורד עזבה את התכנית. היא הוחלפה בשבוע שלאחר מכן על ידי מורין אובריאן בתור ויקי, שעיצבה את בסיס המלווים המתחלפים של הדוקטור. שני השחקנים המקוריים האחרים, וויליאם ראסל וג'קלין היל, עזבו את התכנית מספר חודשים מאוחר יותר בסיום הסיפור הבריחה, ופינו את הדרך למלווה החדש, סטיבן טיילור, המגולם בידי פיטר פרבס. במהלך השנים, אורך ה'שירות' של מלווים שונים נע בין מספר שבועות (כשחלק מהם הוגדרו כמלווים לאחר שבוע בלבד מהופעתם הראשונה), למספר שנים. מספר שחקנים אף חזרו לגלם את דמותם מספר עשורים לאחר פרישתם מהתוכנית (הבולטת ביותר היא אליזבת סליידן בתפקיד שרה ג'יין סמית).

שינוי זהות[]

נקודת הציון המשמעותית הבאה בסדרה קרתה בשנת 1966 כאשר השחקן שגילם את דמותו של הדוקטור הראשון, וויליאם הארטנל, עזב את הסדרה. במקום להציג דמות ראשית חדשה, להחליף את הארטנל בלי שום הסבר (מצב שיקרה מספר שנים מאוחר יותר בקומדיית המצבים האמריקאית סמנת'ה כאשר הכותבים יאלצו לשכתב את דמותו של הדמות הראשית הגברית) או פשוט לבטל את התכנית, המפיקים, עם עזרה מסידני ניומן, בחרו להעניק לדוקטור יכולת התחדשות, שתאפשר לו "להחליף את פניו" לפניו של אחר כאשר הוא פצוע או גוסס (אם כי גם שנים לאחר מכן הגבולות של יכולת זו לא ינומקו). זה הוביל למעבר הדרמטי - והמצליח - לפטריק טרוטון כדוקטור השני בסוף הסיפור הכוכב העשירי, סיפור שהיה בולט בזכות עצמו בכך שהציג את האויבים השניים הכי מזוהים עם הסדרה, הסייברמנים.

התחדשות — הדוקטור הראשון מתחדש, מתוך הכוכב העשירי.

הניסיון לשנות את זהותו של הדוקטור נוסתה שוב בשנת 1970, עם הצגתו של השחקן הקומי ג'ון פרטווי בתור הדוקטור השלישי, שינוי שהביא אותו גם את מעבר הסדרה לשידור בצבע. שוב, המעשה הצליח ודוקטור הו המשיכה לבסס את מעמדה כנכס בריטי, למרות שהיא נשארה כמעט לא מוכרת לקהל האמריקאי.

ספרי טארגט[]

בשנת 1973, ספרי טארגט הוציאו לאור מחדש שלישיית ספרים מאמצע שנות ה-60', שנכתבו בעקבות סיפורי טלוויזיה מאותה התקופה, והחל משנת 1974, החלו להוציא לאור גם ספרים שנכתבו על ידם. בתקופה שלפני מקלטי הוידאו הביתיים והשחרורים הפרסומיים על סרטי הפילם וה-DVD, ובתקופה בה שידורים חוזרים של פרקים מוקלטים היו נדירים ופרקים רבים נחשבו לאבודים, ליין הספרים של טארגט נהיה מבוקש והפך לאספקט מוערך בזיכיון הגובר של דוקטור הו; ספרי הסדרה יודפסו עד אמצע שנות ה-90'. מאפיין ייחודי של ספרי טארגט (ולמעשה קיים היה עוד בספרים של פרדריק מולר) הוא שרוב הספרים נכתבו על ידי כותב הפרק עצמו או על ידי אדם עם קשר חזק להפקת הפרק הזה, כמו בארי לטס, טרנס דיקס, דייויד ווייטייקר וכו'. כל אלה החזיקו במשרות עריכת תסריט או הפקה בתכנית. בסוף שנות ה-70', תריסר מספרי טארגט הודפסו מחדש בגרסה אמריקאית על ידי ספרי פינאקל, והציגו הקדמה שנכתבה על ידי כותב המדע בדיוני האמריקאי האלם אליסון, שהוסיף היבט יוקרתי לתוכנית כשמיקם אותה במקום גבוה יותר מסטאר טרק על פי הערכתו.

שנות טום בייקר[]

התוכנית המשיכה דרך שנות ה-70',כאשר טום בייקר קיבל את תפקיד הדוקטור הרביעי בשנת 1974. בייקר נהיה לשחקן הידוע ביותר, ואף המוערך ביותר של הסדרה המקורית. זה נבע מהתחלת שידור הסדרה באופן תכוף יותר, החל מתקופת כהונתו. הוא היה השחקן ה"צעיר" הראשון ששיחק את הדוקטור הכי הרבה זמן עד כה. אחרים החשיבו את הדוקטור השמיני לזה שכיהן בתקופה הארוכה ביותר, אך לזה לא היו בכלל הופעות טלוויזיוניות. לקראת סיום תקופתו של טום בייקר, רשת ה-BBC החליטה ליצור סדרת בת לתכנית, K9 וחבריו, אך לזאת מעולם לא הופק אף פרק מעבר לפרק הפיילוט שלה, חברה הטוב ביותר של נערה.

180px-Fourth Doctor eating allsort — הדוקטור הרביעי - חובב של סוכריות גומי ואחוזי צפייה.

הניסיונות המוקדמים לשידור הסדרה בארצות הברית נעשו בצורה גרועה למדי, וחלקם אף כללו קריינות המסבירה את המתרחש בפרק. אולם, בסוף שנות ה-70', שירות השידור הלאומי עיגן היטב את הסדרה בידיו, ושידר אותה בשלושת העשורים הבאים, והחל משנת 2004, גם את הסדרה המחודשת.

תקופת ג'ון נייתן-טרנר[]

פיטר דייויסון החליף את בייקר בשנת 1981 בתור הדוקטור החמישי עם מפיק חדש (שהצטרף לתכנית בעונה הקודמת), ג'ון נייתן טרנר. כשהוא בן רק עשרים ותשע שנים בעת ליהוקו, דייוסון היה, עד ליהוקו של מאט סמית בתור הדוקטור האחד עשר בשנת 2009, השחקן הצעיר ביותר שאי פעם גילם את הדוקטור. צוות הטארדיס של הדוקטור החמישי הפכה צעירה יותר באופן משמעותי, והציגה את המוות הראשון של מלווה ותיק כאשר אדריק מת בסוף הסיפור כדור הארץ מזדעזע. שתי מלוות ותיקות פחות מתו מוקדם יותר בסיפור אחד, תוכנית העל של הדאלקים, אך הן לא היו בסדרה יותר ממספר שבועות; אדריק היה חלק מהסדרה קצת יותר משנה.

250px-Fivedoctors — פגישת מחזור! (מתוך חמשת הדוקטורים)

העידן של דייויסון התאפיין בניסיונות של ה-BBC לבדוק מה יקרה טווחי שידור הפרקים ישתנו משמעותית. הסדרה שודרה כעת פעמיים בשבוע, בשעות הערב, בניגוד לשידוריה הקודמים ביום שבת בצהריים. בתחילה, נראה שהניסיון צלח. אחוזי הצפייה של דייויסון הושוו ואף עקפו את האחוזים של תקופת בייקר. במהלך תקופתו של דייויסון חגגה הסדרה את יום השנה העשרים שלה, עם פרק ארוך מהרגיל ובעל חלק אחד, חמשת הדוקטורים. הפרק הציג את כל השחקנים שגילמו את דמותו של הדוקטור עד עתה (למרות שהארטנל ובייקר הוצגו לזמן קצר לבד).

קולין בייקר החליף את דייויסון בתור הדוקטור השישי בשנת 1984. ה-BBC החליטו להתעסק עם משבצת השידור של התכנית בשנית, והחליטו להפוך את הפרקים בעלי עשרים וחמש הדקות הרגילים לפרקים בעלי ארבעים וחמש דקות. נייתן-טרנר התעסק גם עם עיצוב דמותו של הדוקטור, בכוונה להמאיס את הדוקטור השישי על הצופים ולשנות את הדינמיקה שלו. אף אחד מהניסויים הללו לא צלחו. תקופתו של קולין בייקר היוותה מכשול רציני בהישרדות התכנית כאשר ה-BBC, בעקבות אחוזי צפייה נמוכים, הכריזה שהיא מבטלת את הסדרה בשנת 1985, אחרי עונתה ה-22. בעקבות הפגנות מעריצים מיידיות, ההחלטה הזאת הומרה להפסקת שידור הסדרה לשמונה עשר חודשים. במהלך ההפסקה, המעריצים ניסו להחזיר את הסדרה למסך במהירות האפשרית. מאמציהם כללו הקלטת שידור רדיו בשם "דוקטור במצוקה" על ידי חברי הצוות. BBC רדיו ניסתה למלא את החלל שנוצר על ידי הפקת "סיפור הרדיו" הראשון של הסדרה, החלקה לאחור, בכיכובו של קולין בייקר.

הסדרה חזרה בשנת 1986 עם סיפור מטריה המתפרש על עונה שלמה, משפטו של אדון זמן, אבל עם הפחתה משמעותית בזמן האוויר שלה. ארבעה עשר פרקים הוקצו לעונה, יותר מהשלושה עשר של העונה הקודמת, אך אורך הפרקים חזר לפרקי עשרים וחמש דקות. זמן השידור של העונה הזאת קוצץ כמעט בחצי מזה של העונות הקודמות.

סופה של תקופה[]

למרות שחזרתה של הסדרה לעונתה העשרים ושלישית זכתה לדירוגים מספיקים על מנת שה-BBC תחזיר את הסדרה לעונתה העשרים ורביעית, הוחלט לא לחדש את החוזה של קולין בייקר בתור הדוקטור, וזה הפסיד את התפקיד לסילבסטר מק'קוי שקיבל את תפקיד הדוקטור השביעי בשנת 1987.

התכנית שרדה את הפסקת השידורים, אך מעולם לא הצליחה להשיג אחוזי צפייה מספיקים להישרדות ממושכת, והובסה פעם אחר פעם על ידי הסדרה קורוניישן סטריט. לקראת הסוף, אחוזי הצפייה שלה כללו בקושי שלושה מיליון צופים, אחוזים נמוכים באופן מוגזם כמעט ביחס לאלה של תקופת בייקר, שהגיעו בתקופת השיא לאחד עשר מיליון צופים.

180px-Kill her — הצד האפל של הדוקטור - פרי יצירתם של ג'ון נייתן טרנר ואנדרו קרטמל.

ניסיונות לרענן את הסדרה המזדקנת נעשו על ידי ניסוי להפוך את דמותו של הדוקטור לאפלה יותר דרך מה שנקרא מאוחר יותר "תוכנית העל של קרטמל" (שנקראת על שם עורך התסריט דאז אנדרו קרטנל), ועל ידי הצגתה של אייס, מלווה עם איכויות שלא נראו מעולם אצל עוזר טלוויזיוני.

באותה שנה בה מק'קוי השתלט על התפקיד, סרט עצמאי בהפקת מעריצים, מלחמה, שוחרר. בעזרת ניצול של פרצה ברישיון המאפשרת לדמויות אחרות מהדוקטור להילקח מיוצריהם, הסרט הציג את ג'ון בנטון, והיה הבסיס למה שיהפוך מאוחר יותר לסדרה של הפקות מעריצים שיעזרו לשמר את העולם של דוקטור הו בחיים גם לאחר 1989.

במהלך תקופתו של מק'קוי, הסדרה חגגה את יום השנה העשרים וחמש שלה על מסך הטלוויזיה. אחת מסיפורי השנה הזו, זכרם של הדאלקים, ראתה את חזרתו של הדוקטור לטוטר ליין 76, שם הסדרה החלה 25 שנה לפני כן.

לאחר ההפקה של העונה העשרים ושישית, נייתן טרנר הבין שהסדרה לא תחזור לעונה עשרים ושביעית. לאחר שמק'קוי כבר הקליט מונולוג סיום, הפרק האחרון - החלק השלישי של הפרק בעל השם האירוני, הישרדות - שודר ב-6 בדצמבר 1989, והביא לסגירתו של מרתון בן עשרים ושש שנים. משרד ההפקה של דוקטור הו נסגר בקיץ הבא.

מעולם לא הובהר האם ה-BBC באמת "ביטלה" את הסדרה בשנת 1989, או האם היא פשוט שמה אותה בהמתנה. אחת מהראשונים לציין שהסדרה באמת נגמרה הייתה חברת הצוות הראשי סופי אלדרד בדוקומנטרי יותר משלושים שנה בטארדיס.

"המסע במדבר"[]

סופה של ההפקה הפעילה הוכרזה רשמית בשנת 1990. משרד ההפקה של דוקטור הו נסגר. ה-BBC מעולם לא ביטלה רשמית את התכנית. היא פשוט לא הפיקה פרקים חדשים. זה הוביל לעבודת הפקה חובבנית של סדרות בת. אלה כללו את ההפקה הראשונה של ספרות ארוכת טווח (סדרת ההרפתקאות החדשות של וירג'ין). ספרי טארגט עבדו ביעף על עיבוד כל הסיפורים הטלוויזיונים הזמינים בתקופה לספרים. מספר הפקות עצמאיות עם דמויות ומפלצות מהסדרה נעשו, אך מעולם לא הציגו את הדוקטור עצמו. רבים מהשחקנים, הכותבים ובמאים שלהם יהפכו מעורבים בסדרה המחודשת של דוקטור הו מאוחר יותר, כולל ניקולס בריגס ומארק גייטיס. בשנת 1993, ה-BBC הפיק, לא בלב שלם, סרט קצר לציון יום השנה השלושים לסדרה. בתחילה, תוכנן ליצור סרט עם מספר דוקטורים בשם המימד האפל, אך זה בוטל במהרה ובמקומו הופק סרט בעל תקציב נמוך בשם יקומים בזמן, ששודר כחלק מיום "ילדים במצוקה" של ה-BBC.

מבחינת ספרות מקורית, ההרפתקאות החדשות של וירג'ין המשיכה מהנקודה בה הישרדות הפסיקה. במשך חמשת השנים הבאות היא הרחיבה את עולמו של הדוקטור השביעי למימדים עצומים, ודוקטור הו, בכך שהציגה סיפורים עם קו עלילתי בוגר יותר ממה שניתן היה להציג בטלוויזיה בזמן צפיית השיא. הספרים הציגו גם את דמותה של ברניס סאמרפילד, שהייתה מלוותו של הדוקטור עוד מרגע הצגתה. במהלך השנים היא בנתה לעצמה זיכיון כמעט עצמאי משלה, שממשיך עד היום. וירג'ין הציגו סדרת ספרים נוספת בשם ההרפתקאות האבודות של וירג'ין, שהציגה דוקטורים מהעבר. אחת מהנובלות של ההרפתקאות החדשות, "סחורות פגומות", נכתבה בידי כותב צעיר שיקח מאוחר יותר את אחד מהחלקים הגדולים ביותר בדוקטור הו - ראסל טי דייויס. מפיק עתידי נוסף של הסדרה, סטיבן מופאט, כתב סיפורים קצרים לליין הסיפורת השלישי של דוקטור הו, דקאלוגי וירג'ין. בערך באותו הזמן, מופאט גם כתב את פרק הטלוויזיה הפארודי הראשון שלו, מערכון קצר בשם הקללה של מוות קטלני. הפרק שודר בתור מאסף תרומות לקומיק רליף וכיכבו בו רואן אטקינסון, ריצ'רד אי גרנט, ג'ים ברודבנט, יו גרנט וג'ואנה לומלי בתור ההתגלמויות התשיעית עד השלוש עשרה של הדוקטור.

איפוס מוטעה[]

"תקופת המעבר הראשונה" של הסדרה בטלוויזיה הסתיימה בשנת 1996 עם הניסיון לשדר עונה חדשה לסדרה בהפקה אמריקאית-בריטית משותפת. חברת פוקס הפיקה סרט טלוויזיה, דוקטור הו, בכיכובו של סילבסטר מק'קוי שמעביר את תפקידו לפול מקגאן, בתפקיד הדוקטור השמיני. הסרט לא היה אתחול או בניית מקור חדש לסדרה, הוא היה פשוט המשך של הסדרה המקורית. למרות שהסרט הצליח בממלכה המאוחדת, הסרט לא השיג דירוגים מספיקים כדי שהאמריקאים יפיקו ממנו עונה חדשה. בריאיון מאוחר יותר עם מאחורי הקלעים של דוקטור הו, מק'קוי הניח שהסרט לא הצליח בארצות הברית בעיקר בגלל שהקהל האמריקאי לא מכיר את ההיסטוריה של הדוקטור הו, ולכן ייתכן מאוד שהחלק הראשון של הסרט, שעסק כולו בקונספט ההתחדשות, בלבל את הקהל.

חזרה אל המסך[]

תקופת "הסדרה המקורית" נגמרה על פי רוב לאחר סרט הטלוויזיה בשנת 1996. שמונה השנים הבאות לא ישויכו לשום תקופה בהיסטוריית הסדרה. למרות זאת, הסדרה תחזור למסכים בשנת 2005 בכיכובו של כריסטופר אקלסטון בתור הדוקטור התשיעי ובילי פייפר בתור מלוותו, רוז טיילר. ה'סדרה החדשה' הזו תזכה להצלחה עצומה בקרב צופי הממלכה המאוחדת ועד מהרה גם בקרב צופי העולם, ותזכה לכינוי המכליל "הסדרה המחודשת". באופן הגיוני, הסדרה המחודשת הציגה את העולם של דוקטור הו לעשרות מיליוני צופים חדשים, ופתחה את הדלת גם למעריצים צעירים ונלהבים שמעוניינים לצפות בסדרה ששודרה גם ארבעים שנה לפני שנולדו.

עונות[]

עונה 1[]

לערך המלא על עונה זו, ראה ערך עונה 1 (הסדרה המקורית).

העונה הראשונה של הסדרה המקורית שודרה בערוצים BBC tv ו-BBC1, החל מה-23 בנובמבר 1963 עד ה-12 בספטמבר 1964. היא הציגה ארבעה דמויות ראשיות; וויליאם הארטנל בתור הדוקטור הראשון, וויליאם ראסל בתור איאן צ'סטרטון, ג'קלין היל בתור ברברה רייט וקרול אן פורד בתור סוזן פורמן, נכדתו של הדוקטור. היא כללה שמונה סיפורים וארבעים ושניים פרקים. היא הציגה לראשונה את הקונספט של מסע בזמן, את הדאלקים, את הסיפור ההיסטורי הראשון בסדרה, סיפור שמתרחש במלואו בתוך הטארדיס, שלושה סיפורים שמתרחשים בעבר ושניים שמתרחשים בעתיד.

עונה 2[]

לערך המלא על עונה זו, ראה ערך עונה 2 (הסדרה המקורית).

עונה זו שודרה בערוץ BBC1 מהתאריך 31 באוקטובר 1964 עד ה-24 ביולי 1965, והורכבה מתשעה סיפורים ושלושים ותשעה פרקים. היא הציגה את שינוי הצוות המהותי הראשון בסדרה, כאשר קרול אן פורד עזבה את תפקידה כסוזן, והוחלפה על ידי מורין אובריאן שגילמה את תפקידה של ויקי פליסטר; חודשים לאחר מכן, גם וויליאם ראסל וג'קלין היל פינו את מקומם לפיטר פרבס שהחל לגלם את תפקידו של סטיבן טיילור. העונה סקרה את הדאלקים בפעם הראשונה מאז הופעתם בעונה הראשונה, ואת הצגת הקונספט הראשוני של האדירים הזקנים. היא הציגה לראשונה אדון זמן שהוא לא הדוקטור או סוזן.